דף הבית -> עורך תוכן -> עריכת תוכן – מה זה אומר לערוך טקסט?
עריכת תוכן – מה זה אומר לערוך טקסט?

עריכת תוכן – מה זה אומר לערוך טקסט?

"אנשים  קראו גרסאות קודמות של הספר והגישו לי הצעות לשיפורו. אציין במיוחד את פיטר גוזארדי, העורך שלי בהוצאת בנתם, ששלח לי עמודים  של הערות וכן שאלות על נקודות, שלדעתו אינן ברורות. עליי להודות שכעסתי, כשקיבלתי ממנו את הרשימה של דברים הטעונים שיפור, אבל הוא צדק. אני בטוח, שהספר הזה טוב יותר בזכות עבודת-הפרך, שהוא הטיל עליי."

(סטיבן הוקינג בפתח ספרו "קיצור תולדות הזמן")

מרגע שאדם קיבל על עצמו לערוך טקסט, משמע שהוא קיבל על עצמו לעשות את הטקסט יותר טוב. זה לא אומר, שהטקסט היה רע או גרוע, אך מכיוון שהעורך רואה עצמו מיומן בלשון, הוא מרגיש מחויב לשפר את הטקסט, שהגיע אליו לעריכה.

מי שמוסר טקסט לעריכה, מתכוון לכך, שהעורך יכין אותו לפרסום, כשהוא מתוקן ובָשל לפרסום. אפשר לומר, שהעורך שָׂם דֶשן במילים  ומטַייב את הטקסט. חייב להיות דו- שיח בין הכותב ובין העורך, ופעולת העריכה צריכה להיעשות בשׂיח מתמיד בין השניים.

מה הפעולות שעושה עורך תוכן?

המעשה הבסיסי ביותר של עורך הוא להגיהַ את הטקסט ולנכּש ממנו שגיאות כּתיב ופליטות קולמוס. לא "הוא חיטט רגליו", אלא: הוא כּיתת רגליו. לא "בעצב הודענו על פתירתו", אלא: בעצב הודענו על פטירתו.

המעשה השני הוא: ליצור בטקסט האֲחָדה. הכוונה היא: לבדוק, שהכותב פועל לפי כללי הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה ללשון עברית: אלה כללי הכתיב המלא. מרגע שהאקדמיה יצרה נורמה של כללים לכתיב מלא, הכוונה היא להָקל על הקורא את קריאת הטקסט ולהָקל על הֲבנתו. אם הכותב החליט לסטות מכלל מסוים של האקדמיה, עליו להיות עקבי בַּחֵירות שנהג בה ולשמור על האֲחדה בדרך העריכה של הטקסט.

למשל:  הכותב החליט, שהמילה 'מִנהל', למרות שיש בה שווא נח, והיא מחייבת כתיב חסר, רצונו להוסיף י' כדי להקל על הבנתה: מינהל. מרגע שבחר ב'שגיאה' זו, עליו להיות עקבי, ובכל מקום שמופיעה מילה זו, לכתוב אותה באותו אופן.

המעשה הבא: לתקן שגיאות תחביריות. למשל: ברצף של שמות תואר "יפה, אמיצה וחכמה", הכותב שם בטעות פסיק גם לפני "וחכמה", יש לנכּש פסיק זה מן המשפט. וכך לפעול בעריכה, שסימני הפיסוק יָקלו על הקורא את קריאת הטקסט.

העריכה בכללותה מיועדת לשפר את הטקסט:

אם העורך מזהה חזרות מיותרות, עליו להסיר אותן. אם הוא מזהה מילים מיותרות, עליו להסיר אותן. אם הוא סבור שהמשפט מכיל פער, המשפט אליפּטי, דורש השלמה: חסֵרה בו מילה, שתקל על הקורא ותבהיר לו במה מדובר. כאן תפקידו: עליו להשלים את המילה החסרה.

מחיקה של משפטים או מילים היא מעשה בסיסי של עורך, גם אם הכותב שואל "ומה אעשה, אם אני לא מקבל את המחיקה". חשוב להביא לידיעת הכותב, שתפקידו של עורך הוא לסייע בהעמקת הבהירות של הטקסט. אם המֶסר אינו נהיר דַיו ואינו עונה על מטרת הכותב, על העורך לעשות זאת. העורך צריך לחדֵד מסרים, להדגיש דברים חשובים, לפָרט אם נִדרש פירוט ולקצֵר בְּמקום שדברים נאמרים בּאריכות. הקורא צריך לקבל טקסט, שיש בו זרימה טבעית, ללא ערפל.

יש לבדוק את סימני הפיסוק של הטקסט, ועם זאת לזכור ,שאין כללים נוקשים בתחום סימני הפיסוק, ויש מקום לסגנונות שונים של כותבים. חשוב עם זאת לא לנהוג צמצום מוגזם (מינימליזם) בסימני פיסוק, שיַקשה על בהירות הטקסט והבנתו. האקדמיה ללשון עברית מציינת: " השימוש בסימני הפיסוק מסוּר במידת מה לרצונו של הכותב". בכתיבה ספרותית, יש היום סופרים, המפרסמים טקסטים ללא סימני פיסוק כמעט (רומנים של צרויה שלו, אמנון נבות ועוד). לא פעם זה משרת את התחושה של זרם תודעה, אך ברור, שזה אינו מתאים לִכתיבה של טקסט שיווקי, של מאמר או סקירה על נושא מסוים. כאן נדרשת בהירות מְרבית.

לצורך בהירות יש גם להימנע משתי סמיכויות, ובוודאי משרשרת סמיכויות. במקום "מורי ותלמידי בית הספר" מוטב: מורי בית הספר ותלמידיו.

כאשר יש במשפט כמה פּעלים, יש להתאים לכל פועל את מילת היחס המתאימה לו, ולא להביא אותם ברצף. כך למשל, אם כתוב: "הגנן הביא זרעי תבלינים, שמר, נטע ופיזר בערוגות", יש לפרק את הפעלים: הגנן הביא זרעי תבלינים, שמר עליהם, נטע אותם ופיזר בערוגות.

כל מילת יחס במקומה!

העורך צריך לנכּש מן הטקסט בלבולי ניסוח בין זכר ונקבה: לא משקפיים יפות, מכנסיים יפות, אלא: משקפיים יפים, מכנסיים יפים. צומת סואן.

כך גם יש להפוך מספרים לאותיות. לא " 9 בנות", אלא: תשע בנות. לא "37 ילדים", אלא: שלושים ושבעה ילדים.

כדי להקל על הקורא יש לפתוח ראשי תיבות המופיעים במשפט. לא "מסק"רים", אלא מטוסי קרב, לא פצמ"רים, אלא פצצות מרגמה, וכך לא "בקת"בים", אלא בקבוקי תבערה. הקורא לא אמור להתאמץ לפענח ראשי תיבות (ר"ת).

מעשה חשוב נוסף: חלוקה לפרקים ולסעיפים, לפי הצורך. אם זה מאמר, די בסעיפים. אם זה ספר, יש צורך גם בחלוקה לפרקים.

אם הכותב מביא את הדברים ברצף ארכני, שאינו מאפשר לקורא לעקוב אחר המבנה של הטקסט, יש לחלק את הטקסט לפרקים. ועוד זאת: במידת הצורך יש לחלק כל פרק לסעיפים.

יש לתת לקורא אוויר לנשימה.

ההֶפסקים האלה מקילים על הקורא לראות את הנְביעה של הדברים, את המבנֶה ההגיוני של הטקסט. זה מֵקל על הבהירות של הדברים ועל ההבנה שלהם. (אם הכותב קבע פרקים או סעיפים, יבחן העורך, אם השמות, שניתנו הם טובים או "צולעים" ומחטיאים את המטרה. העורך יתערב אז ויתקן את שמות הפרקים/ הסעיפים).

מבנה המאמר/ הספר מבטא תפיסה ערכּית וגם היגיון פנימי של הדברים. העורך צריך לשקול לאחר קריאת כל החומר, שהוגש לעריכה, האם המבנה נכון. עליו לברר עם הכותב מי קְהל היעד של דבריו, והאם המבנה הזה עונה על הצרכים והרצונות של קהל היעד?

אם יתברר, שהמבנה שגוי, יש לשכתב את המאמר ולבנות אותו מחדש.

התפקיד של העורך לאַתר פגמים בטקסט, ולהפוך כל פגם לפיגום, שיאפשר את שיפור הטקסט:

אם במהלך הכתיבה, הכותב מביא דברים ,שאין בהם כל עניין לנושא הטקסט, יש להסיר אותם.

אם הכותב נוקט לשון בּוטה מדי או סגנון גס, יש למתֵן את לשונו. אם בהבעת דעה יש התבטאות צורמת וקשה, יש לרכֵּך אותה. וכך הלאה.

בעריכה לדפוס יש לקבוע רווח בין פסקאות ופרקים, וכן רווח נכון ליד פסיקים או נקודות.

מה זה "כתיבה דיבורית" ומתי רצוי להשתמש בה?

על העורך לברר עם הכותב את הציפיות שלו וכן את קהל היעד בעיניו. עליו לברר עם הכותב, האם העריכה צריכה להתערב במִשלב השפה של הטקסט הכתוב. השפה התקנית היא בדרך כלל שפה גבוהה. יש לברר, האם קהל היעד קורא שפה גבוהה, או שהוא צמא לכתיבה בשפה קרובה לשפת הדיבור וידידותית אליו ולבני דורו. ניתן לא פעם, כשהשפה גבוהה מדי, להגדיר אותה כ"שפה יהודית", שפה שמחוברת למקורות היהודיים ומהדהדת אותם. על העורך לברר, אם הכותב מנסה להגיע לקהל יעד, שמצפה לשפה כזאת, או שהוא פונה אל קהל המבקש "עברית ישראלית"- בגובה העיניים ובשפה הרווחת בחיי היומיום.

 העורך צריך לדעת מי קהל הקוראים של הטקסט, שנמסר לו לעריכה, ולהתאים את מִשְלב השפה לִקהל היעד.

ואם הקהל משכיל ומעריך עברית גבוהה, יש להעשיר את הטקסט, אם הוא דל מדי וחדגוני מדי במִשלב הלשון. העברית עשירה בניבים ובמטבעות לשון.

אם הטקסט הכתוב כולל פנייה אל קהל הקוראים, יש לברר מראש עם הכותב, האם תהיה זו פנייה בלשון זכר (תוך התייחסות לכך שמדובר גם בפנייה לנקבה), או שתהיה זו פנייה בלשון רבים.

העורך צריך לראות עצמו גם מופקד להציל את הכותב מעצמו: אם הכותב סותר את עצמו ואינו מבחין בכך, העורך צריך לעמוד על המשמר ולהָסב את תשומת לבו. תפקיד העורך להיות קשוב לנאמר בטקסט, לראות את המכלול.

למשל, אם בפתח המאמר מביע הכותב עמדה, שעלינו לכבד את מסורת החברה, שאנו חיים בה ואת הסמלים הלאומיים, אך במהלך המאמר יש הבעת הסתייגות מן ההמנון הלאומי והצעה להחליף אותו, על העורך להָסב תשומת לב הכותב, שעליו לשמור על עקביות רעיונית.

עריכה מקצועית בודקת לא רק את החוטים המחברים בין חלקי החומר הכתוב, אלא דואגת לכתיבה המקפידה על מבנה המשפט וחלקיו.

העורך נשפט ב…משפט!

ננסה לפרט במה מדובר. קודם כל – התאמת נושא לנשוא:

העיתונאי כותב: "סירובו של מנהל הפרסום לנהל מסע הסברה התקבלה בהפתעה".

הליקוי בולט:

הנושא – "סירובו", והוא מנוסח בלשון זכר. הנשוא: "התקבלה". אין ספק, צריך היה לכתוב: "סירובו התקבל".

והנה דוגמה אחרת:

"ערעורה של הנאשמת תידון בהרכבת של שלושה שופטים".

הנושא – "ערעור". הכותב נחפז להשתמש בלשון נקבה, שכן בהמשך דובר על "נאשמת". אל לנו  לשכוח, הנושא בזכר – ולכן יש לומר: "ערעורה יידון".

במבנה המשפט חייבים לשמור על ההפרדה בין יחיד לבין רבים, לדייק בהבנת הכתוב:

"גדולתה ועוצמתה של הנשמה קטנה מגורל כתוב בידי שמים".

לפנינו שני נושאים – "גדולה", "עוצמה". לכן הנשוא חייב להיות בלשון רבים.

"קטנות" ולא "קטנה".

דוגמה נוספת:

"האם ישראל היא המדינה היחידה שבה נקראים הבריות מושחתים?".

"ברייה" – לשון נקבה. ברבים "בריות".

לכן הניסוח הנכון – "מושחתות".

אנו מתבקשים לדייק בהתאמה בין נושא לבין נשוא:

"נאמנות היא עיקרון מרכזי".

ולא – "הוא עיקרון".

האוגד "הוא" או היא" – יתאימו לנושא.

וכך –

"שיקוי של יין עתיק הוא סגולה בטוחה לפעולת לב תקינה".

השיקוי הוא….השיקוי בלשון זכר, ולכן – "הוא". סגולה בלשון נקבה, אבל האוגֵד חייב להתאים לנושא.

במודעה כתבו בלשון משובשת:

"כיסא למנהל מסתובב".

המנהל הוא המסתובב,  ולכן "כיסא מסתובב למנהל".

הלוואי צמוד לשם שאותו הוא מתאר.

הנה שיבוש:

"דרושים מדריכים לילדים קשי חינוך בעלי ניסיון".

וזה שיבוש, הלוואי אינו צמוד לשם.

וכך צריך לומר"

"דרוכים מדריכים בעלי נסיון לילדים קשי חינוך".

עריכה נכונה היא טיפול נכון בשימוש במילות השלילה. אם אנו באים להדגיש, נוכל להיעזר בשלילת-השלילה:

"לא יהיה זה בלתי הוגן להתערב בנושא".

הכותב התכוון  לומר – "יהיה זה הוגן להתערב". באמצעות שלילת השלילה, יש לנו יכולת להדגיש, לחזק את המסר.

וכיצד שוללים אפשרות?

עיתונאי כתב: "אי אפשר היה להימנע מן המשבר".

נזכור להבחין אין הזמנים בניסוח הדברים, כדי להיות מדויקים עד כמה שאפשר:

אי אפשר – בהווה.

לא היה אפשר – בעבר.

לא יהיה אפשר – בעתיד.

תשומת לב:

שדה מוקשים מיוחד  – צירופי הסמיכות:

הנשוא חייב להתאים לנסמך ולא לסומך – ותיכף נאמר מה יוצא מן הכלל.

גן העיר מדהים, ולא מדהימה. הנסמך הוא העיקר.

ומה יעשה העורך, כשיש שני נסמכים לסומך אחד?

"הרגעים היפים בסרט שייכים לחתן וכלת האוסקר".

חתן וכלה – נסמכים. האוסקר – הסומך.

יש להפריד:

"שייכים לחתן האוסקר וכלת האוסקר".

יש לתת מעמד שווה לכל אחד מהם.

וכך:

"מאחר ששרי התחבורה והפנים לא הגיעו להשיב על השאילתות, עברה הכנסת לדון בסדר היום".

יש לתקן:

מדובר בשר תחבורה ובשר פנים, לא בשני שרי תחבורה ופנים – ועל כן נדייק:

"מאחר ששר התחבורה ושר הפנים…,.

דוגמה אחרת – הפרדה בין נסמכים לסומך:

"קציני וחיילי היחידה ישתתפו באירוע".

יש לנסח כך:

"קציני היחידה וחייליה".

והיכן תבוא הא הידיעה בצירוף סמיכות?

""המזל הביש רדף את שוער הצמרת".

מדובר בצירוף סמיכות: "מזל ביש".

כשיש יידוע, הא הידיעה מצטרפת לסומך.

"מזל הביש".

וכך – גן העיר, בית הספר.

דיוק נוסף – הקדמת נשוא במקרים מיוחדים:

"לאחר הדיון בהצבעה על הסיגריות כתב היושב ראש לחברי הכנסת".

מכיוון שהמשפט לא התחיל בנושא המרכזי, נקדים את הנשוא לנושא.

"כתב היושב ראש", ולא "היושב ראש כתב".

וכך נכון:

"בשל שקעים ברומטרים באזור נאלץ החזאי לשנות את התחזית".

ולא "החזאי נאלץ".

גיוון בשימוש בפעלים

כעורכים עלינו לדאוג לגיוון בפעלים.

לא כל דבר ייחשב, לדוגמה, כהתפוצצות:

הכוס התבקעה, הסבלנות פקעה, השפתיים נסדקות, השכנה שלנו אכולת קנאה, השיחות הגיעו למבוי סתום ולא "התפוצצו".

תפקיד העורכים לשבץ פעלים ראויים וממוקדים, שיסייעו להבין במדויק במה דברים אמורים.

לא כל דבר, לדוגמה, הוא "העברה":

המורה הרצה לנו, ולא "העביר שיעור", שר האוצר השיג הסכמה בדבר החלטה על…". כך – ולא "העביר החלטה".

"העתיקו מקום מגוריהם", ולא "עברו דירה".

וניזהר מ"הליכה" שלא כהלכה.

הוא לא הצליח, עדיף מהניסוח, "לא הלך לו".

"העציץ האדמדם לא מתאים ליד הווילון הכחול".

עדיף על – "העציץ לא הולך עם הווילון".

תפקידינו כעורכים להתאים פעלים מדויקים יותר ולא להסתפק ב'העברות' או ב'סגירות' וכיוצא בזה.

"רכסתי את הכפתורים" –  ולא "סגרתי את המעיל".

"עוצמים עיניים" ולא "סוגרים".

יש תחליפים מדויקים לכל מיני סגירות מוזרות.

מגיפים תריסים, ולא סוגרים.

אוטמים אוזניים, קומצים אגרופים, סותמים פרצה או סדק…וכך הלאה.

לסיום:

לא פעם חשים כותבים, שהם עומדים מאחורי הטקסט שלהם, והעריכה מיותרת לחלוטין. "אני כותב נפלא", חושב לעצמו הכותב, ולכן הוא משוכנע, שהעריכה מיותרת. בפועל, אין זה כך. גם אם אדם כותב מיומן בעיני עצמו, יש צורך בעריכה של עורך, שכן זו הגדרת תפקידו: לערוך. כקורא של ה'טקסט הנפלא' הוא מופקד לראות את מה שלא ברור, להסיר את הערפל שבין המילים, ולתקן את הדרוש תיקון. זה תפקידו של העורך. נקודה.

אודות הרצל ובלפור חקק

הרצל ובלפור חקק , נולדו בשנת 1948, אנשי רוח , סופרים ומשוררים , תאומים זהים מפורסמים עוד מגיל 17, עת זכו במשותף בחידון התנ"ך הארצי והעולמי. בנערותם היו כתבי נוער של מעריב לנוער (1966-1964). סיימו תואר ראשון ושני במדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים בהצטיינות. פרסמו ספרי שירה, מחקר וספרי ילדים. מאז שנת 2003 כיהנו לסירוגין כיו"ר אגודת הסופרים העבריים בישראל, 12 שנים ברציפות עד דצמבר 2015. הם פרשו מרצונם ומתמסרים לפעילות ספרותית ולכתיבה. זכו בפרס השירה של אגף תרבות יהודית במשרד החינוך, א' בניסן תשפ"א 2021.

2 תגובות

  1. תמיד טוב ללמוד מהרצל ובלפור וזאת (וזה?) אני עושה מאז שהכרתי אותם.

  2. תודה !

השאר תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני לא תתפרסם.השדות הדרושים - מסומנים *

*

חזור לראש העמוד